החלטה בתיק ו"ע 818/05

החלטה זו עניינה בטענת המשיב בו"ע 818/05 לדחיית הערעור על הסף.

רקע

1.     ש. א. ז"ל (להלן: " המנוח"), יליד 1929, ישב בשבי המצרי בין השנים 1948-1949. המנוח הלך לעולמו ביום 15.08.04.

2.     המנוח הגיש תביעה למשיב ביום 12.05.03. בטופס התביעה ציין כי מבקש שיכירו בו בגין מחלת עצבים/תסמונת פוסט טראומתית ואסטמה.

3.     ביום 28.04.04 ניתנה החלטת המשיב אשר קבעה כדלקמן: " לאחר עיון בחומר ההוכחות שברשותי, הגעתי למסקנה כי התסמונת הפוסט טראומתית אירעה בתקופת שרותך ועקב שרותך". על החלטה זו לא הוגש ערעור.

4.     ביום 25.06.04 נבדק המנוח על ידי ועדה רפואית אשר ציינה את הדברים הבאים: " הוועדה עיינה במסמכים שבתיקו וביניהם הדו"ח של ד"ר דן שרון. אומנם ייתכן כי בעבר התובע סבל מ- PTSD , אך כעת התמונה הקלינית העיקרית היא של סכיזופרניה ושל דמנציה. לדעת הועדה, מנכותו הנוכחית ניתן לקבוע 10% נכות בגין PTSD וגם בקביעה זו יש לומר בלאפשר לו להנות  מהספק". למערער נקבעו 10% נכות בגין PTSD.

5.     ביום 18.07.04 נשלחה למנוח הודעת קצין תגמולים בה נכתב כדקלמן : " הריני להודיעך כי הועדה הרפואית בישיבתה בתאריך 25.06.04 קבעה את דרגת נכותך ל- 10% לפי הפירוט הבא: עבור PTSD הפרעה נפשית עם הגבלה קלה בכשר התפק' 10%. דרגת נכות זאת תשאר קבועה מתאריך 17/06/03, הגשת התביעה".

6.     המערערת, אלמנתו של המנוח, הגישה ערעור לוועדה הרפואית העליונה על החלטת הוועדה הרפואית המחוזית, אשר, כאמור, קבעה למערער 10% נכות. ביום 16.11.05 התקיימה ישיבת הוועדה הרפואית העליונה, אשר דחתה את הערעור והותירה את החלטת הוועדה הרפואית המחוזית על כנה. על החלטת הוועדה הרפואית העליונה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 1282/06) בו הסכימו הצדדים להחזיר הדיון לוועדה הרפואית העליונה, לפיכך ניתן ביום 05.03.07 פסק דין המקבל את הערעור ומחזיר הדיון לוועדה רפואית עליונה. המערערת צירפה את חוות דעתו של ד"ר הלל מה נעים, אשר קבע כי המנוח אינו חולה בסכיזופרניה, אך גם אם הוא חולה בסכיזופרניה, הרי שזו נגרמה עקב השבי המצרי. בהתאם להודעת המערערת הצדדים ממתינים להחלטת וועדה זו טרם המשך ההליכים בוועדה הרפואית.

7.     לאחר מותו של המנוח ביום 15.08.04, הגישה המערערת תביעה למשיב להכיר בין מותו של המנוח לבין השירות הצבאי. תביעת המשפחה נדחתה בהחלטת קצין תגמולים מיום 23.12.04, ובהסתמך על חוות דעתו של ד"ר גילון מיום 12.12.04, כי אין קשר בין פטירתו של המנוח לבין שירותו הצבאי. על החלטה זו לא הוגש ערעור.

8.     בפני הוועדה עומד ערעור נוסף (ו"ע 818/05) במסגרתו הגישה המערערת ערעור על החלטת קצין תגמולים מיום 18.08.05 אשר דחתה את תביעת המערערת להכיר בנכותו הנפשית של המנוח באופן רטרואקטיבי ולשלם לו תגמולים מיום נפילתו בשבי המצרי, וקבעה כי ישולמו לו תגמולים החל מיום 17.06.02.

9.     הערעור הנדון בהחלטה זו הוגש על מסמך קצין תגמולים מיום 07.01.08, אשר בה נכתב כי ההכרה במנוח "הינה PTSD בלבד ואין חזרה מההכרה, לפיכך אין להוציא החלטה חדשה" בעניינו של המנוח. זאת בהמשך להחלטת קצין תגמולים מיום 07.10.07 אשר קבעה כי ההכרה במנוח היא בגין PTSD בלבד וכי מחלת הסכיזופרניה אינה קשורה לשירות.

טענות המשיב

10.            לטענת המשיב יש לדחות את הערעור על הסף שכן המועד להגשת ערעור על היקף ההכרה במנוח כנכה לפי חוק הנכים חלף עוד בהיות המערער בחיים; כי המשיב לא הכיר במנוח כמי שלקה בסכיזופרניה תוך ועקב שירותו, והחלטת ההכרה היחידה היא קשר סיבתי ל- PTSD. לטענת המשיב אין במקרה הנדון החלטה עליה יכולה המערערת להגיש ערעור, שכן אין החלטה המתייחסת לסכיזופרניה.

11.לטענת המשיב ניסיון המערערת להציג את הודעת קצין תגמולים מיום 07.01.08 כהחלטה חדשה המאפשרת לה להגיש את הערעור הנוכחי, דינה להדחות, ולא ניתן לערער באמצעות החלטה זו על החלטת המשיב משנת 2004. לטענת המשיב לא מדובר בהחלטה, אלא במכתב המשקף בצורה ראויה את התרחשות הדברים ומבהיר את ההחלטה המקורית שהתקבלה בעניינו של המנוח שהוכר בגין PTSD בלבד, ובניגוד לנטען על ידי המערערת לא מדובר בהחלטה חדשה ולא היה מקום להוציא החלטה חדשה.

12.            לטענת המשיב דין הערעור להדחות על הסף שכן מדובר בניסיון לתקן מחדל של המנוח, שלא הגיש ערעור, ושאף המערערת, אשר באה בנעליו, לא הגישה אותו במועד הקבוע לכך. אומנם רשאי יורש של מי שנקט בהליך בחייו להמשיך באותו הליך, אך אינו זכאי לנקוט בהליך חדש משבעל הזכויות המקורי היחיד נפטר.

13.            לטענת המשיב יש לדחות על הסף את הניסיון שעושה המערערת לטעון כי היה מקום להוצאת החלטה חדשה מאת המשיב בעקבות חוות דעתו של ד"ר מה נעים. שכן, אם סבר המנוח שהחלטת ההכרה משנת 2004, שהייתה PTSD בלבד, אינה מספקת, היה עליו להגיש ערעור במסגרת המועדים הקבועים בחוק.

14.            המערערת אינה זכאית להגיש תביעה חדשה להכרה בזכויות לפי חוק הנכים - לכך היה זכאי רק המנוח ובחייו בלבד, בעוד המערערת זכאית רק להמשיך בהליך שהמנוח החל בו. בנסיבות בהן המנוח לא השיג על היקף ההכרה, לא עומדת למערערת הזכות לעשות כן במקומו.

15.            המשיב הפנה בוועדה לפסק הדין בעניין ע"א 2426/90 קצין תגמולים נ' יורשי המנוח ארז לוי ז"ל, פ"ד מז(5) 783 (להלן: " פסק דין ארז לוי"), אשר קבע כי אין לאפשר ליורשים להגיש בקשה להכרה בזכות לפי חוק הנכים של קרובם שנפטר, אלא זכות להמשיך בהליך שנקט המנוח בחייו. לטענת המשיב בהתאם לפסק הדין בעניין ארז לוי מי שטרם הוכר כנכה, אך היה מצוי בהליך הכרתו ככזה בעת פטירתו, ניתן לומר שבשעת מותו הגיעו לו תשלומים לפי סעיף 39א' לחוק הנכים, אם יקבע כי יש להכיר בו כנכה. ואלם המנוח לא היה מצוי בהליך בו טען כי יש להכיר בו כנכה בגין הסכיזופרניה, כך שלפי ההלכה לא יכלו להגיע למנוח תשלומים כלשהם בגין פגימה זאת.

16.            לטענת המשיב במקרה הנדון בהתייחס להליך ההכרה בסכיזופרניה, המנוח לא טען בחייו לזכותו להכרה גם בפגימה זו. המנוח הלך לבית עולמו ביום 15.08.04 מבלי לעורר כל השגה בנוגע להיקף ההכרה. רק בחוות דעתו של ד"ר מה נעים מיום 25.06.07 הועלתה לראשונה הטענה שהוא סבל גם מסכיזופרניה כתוצאה מהשבי. על כן לא מדובר בהליך שהמנוח יזם ושאותו זכאים יורשיו להמשיך, אלא בהליך חדש המתייחס לפגימה שלא הוכרה מעולם ולאור הנחיית בית המשפט בפסק הדין בעניין ארז לוי אין המערערת זכאית להמשיך בו ועל כן הוגשה בקשה לדחיית הערעור על הסף בכל הנוגע לסכיזופרניה.